צורת החוזה נקבעת בסעיף 23 לחוק החוזים וכך לשון החוק:
23. חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים.
אם היינו מבולבלים עד עכשיו, החוק לא ממש עושה עמנו סדר, אך סעיף זה נגזר מעקרונות חופש החוזים.
הכוונה היא שאם הצדדים לחוזה יכולים לקבוע את התנאים לו, הם גם יכולים לקבוע איך הוא יראה או יכרת.
יתרונות וחסרונות
לעניין זה יש יתרונות וחסרונות, כמו בכל דבר.
יתרון מרכזי בשיטה היא החופש לערוך חוזים מחייבים ללא צורך בידע מקדים, השכרת שירותי עורך דין ותשלום כספים מיותרים בגין הסכמות והבטחות בין הצדדים.
דוגמא לחוזה שאינו טעון דרישת כתב, שכירות קצרה.
שכירות קצרה (עד 5 שנים), אינה מחייבת חוזה כתוב, לכאורה, אנו יכולים לסכם עם בעל הדירה בעל פה את תקופת השכירות, עלות חודשית, תנאים ועוד. במקרה הנל, בעלי דירות והן השוכרים יעדיפו לערוך חוזה, וזאת על מנת לשמור ולעגן את זכויותיהם על הכתב.
חיסרון מרכזי בשיטה זו היא העדר ראיות. אם נמשיך את הדוגמה של שכירות קצרה, בעל הדירה יכול לבקש לאסור על השוכרים לגדל בעלי חיים בדירתו. במצב בו השוכרים יגדלו בעל חיים בדירה, בניגוד לרצונו של בעל הדירה, הדבר עלול להיחשב כהפרה מהותית של החוזה, כיצד יוכל להוכיח בעל הדירה שאכן סיכם עם השוכרים את עניין בעלי החיים?
ואולם, אם יש חוקים הדורשים חוזה בכתב, כמו חוק המקרקעין, דרישת הכתב נותנת תוקף לחוזה, אם החוזה לא ייכתב, לא יהיה חוזה, הוא לא תקף, לא משנה כמה הצדדים מסכימים זה עם זה.
אז כאמור, ישנם חוקים נוספים אשר דורשים מהצדדים לערוך חוזה בכתב או לחילופין, רשימת פריטים שצריכים להיות בחוזה.
נוסף על כן, לעיתים ישנה דרישה ראייתית בלבד לחוזה, כלומר, אין חובה שהוא יהיה כתוב, ואם הוא לא כתוב עדיין יש תוקף לחוזה, אך יש דרישה להוכיח שנכרת חוזה בין הצדדים.
