גמירות דעת, בלשון פשוטה היא ההבנה והרצון הסובייקטיבי של צד לחוזה להתקשר בו.
אני מבין ורוצה לקנות את הדירה של יעקב, אני מבין עלות הדירה היא מיליון שקלים.
אחת הדרכים המקובלות והנפוצות להוכיח גמירות דעת של צד לחוזה היא חתימה.
חתימה על חוזה היא אינה דרישה פורמלית או חוקית ומטרתה יחידה, להעלות את גמירות הדעת של צד לחוזה על הכתב. בפעולת החתימה הצדדים לחוזה מעידים כי קראו את החוזה, הבינו אותו והסכימו להתקשר זה עם זה.
חוק החוזים פרק א' בסעיף 2 קובע, "פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע…"
גמירות דעת היא לאו דווקא ההבנה שלי שאני מוכן לקנות את הדירה של יעקב במיליון שקלים, גמירות דעת היא ההבנה והרצון שלי להתקשר בחוזה, למכור או לקנות, לקחת צד בחוזה.
כך למשל, אם יעקב מציע את הדירה שלו למכירה באתר נדלן כלשהו, הסבירות היא שבוודאי הוא גמר בדעתו והוא רוצה למכור את הדירה.
אך מה בנוגע להצעה חברית בעל פה? האם באמת יעקב גמר בדעתו להציע את הדירה שלא למכירה?
זו שאלה שניתן לענות עליה במידה ויהיו נסיבות נוספות, כמו זכרון דברים, הודעות SMS, התמכחות על מחיר, תיעוד כלשהו, קיבול ההצעה בדרכים המקובלות ועוד.
פס"ד פרץ בוני הנגב נ' בוחבוט
האב בוחבוט החזיק בדירה שבפועל הבן שלו גר בה. הבן פנה לפרץ בוני הנגב על מנת למכור את הדירה, האב שהיה שיכור רוב הזמן ולא ידע קרוא וכתוב, הוא פוצץ את המו"מ כי הוא לא הבין בכלל במה מדובר.
כעבור זמן מה פרץ בוני הנגב הזמינו את האב למשרדיהם והרימו כוסית לחיים, האב חתם על החוזה תמורת סכום כסף מסוים.
במחוזי קבעו כי יש חוזה, העו"ד של בוחבוט ערער לעליון וזכה, למה? השופט שמגר טען שלא הייתה גמירת דעת, נכון שהמבחן הוא סובייקטיבי, אך כאן לפי התנהגות הצדדים, היה ברור שהאבא בכלל לא התכוון למכור את הדירה.
פרץ בוני הנגב ידעו שאב שיכור ברוב הזמן וניצלו את העובדה לטובתם.
